סקירת כתבי עת מן העולם
מעצמה בשביל עצמה
ממשל אובמה מתעלם מהמשברים העולמיים, שאך נראה שלא ירחק היום וארה"ב תצטרך לשוב ולפעול בזירה הבינלאומית
המשבר באוקראינה ממשיך להעסיק את מנתחי המדיניות בעולם, אך רוברט קפלן החליט מעל דפי ה־New Republicלעסוק בסוגיה רחבה יותר הנוגעת להשפעת ארה“ב בעולם. קפלן ידוע כמי שמצדד במעורבותה הפעילה של ארה“ב בזירה הבינלאומית, אלא שדבריו לא תואמים את הסטיגמה של “ניאו שמרן מתלהב“ והוא מקפיד לגבותם בניתוחים היסטוריים ובינלאומיים מקיפים.
הפעם קפלן מציע לנו מבט על מדיניות החוץ של ארה“ב בחמישים השנים האחרונות. בשנות העשרים והשלושים של המאה שעברה שלטה במדיניות החוץ של ארה“ב גישה ריאליסטית שגרסה כי היא איננה צריכה להתערב בעניינים של מדינות אחרות, אלא להתעסק בבעיות הפנים שלה, ובמיוחד בשפל הכלכלי. למרות שהיה אז ברור לגמרי שמדינות רבות בעולם נוהגות בתוקפנות כלפי שכנותיהן – בין השאר התחוללו אז פלישת סין למנצ‘וריה, פלישתו של מוסוליני לאתיופיה, סיפוח אוסטריה על ידי היטלר – הדבר לא גרם לאמריקנים לצאת למלחמה. בתפיסה האמריקנית, די היה באוקיינוס שחוצץ בין יבשת אמריקה לאירופה כדי לגונן עליה מפני כל צרה שתבוא.
זו הסיבה שההפצצה היפנית בפרל הרבור היוותה משבר קשה עבור אמריקנים רבים. לראשונה חשו אזרחי ארה“ב בלתי מוגנים מפני תוקף מיבשת אחרת. התגובה לכך הייתה התגייסות מאסיבית למאמץ המלחמתי. תנועה זו המשיכה גם לאחר הקרבות, כשארה“ב נרתמה למאמץ להביא את הדמוקרטיה לאירופה ולעולם כולו – תזוזה עקרונית מאוד לעומת מדיניות שנות השלושים.
האם ארה"ב עדיין מאמינה בתפקידה הייחודי בעולם? אובמה
צילום: EPA
דא עקא, לתזוזה הזו היה מחיר. הדאגה לכלל העולם הביאה לעימות מתמשך עם ברית המועצות, ולמלחמות נוספות עם שאר מדינות העולם. אך האמריקנים דבקו במשימה בכל הנחישות, ולא התייאשו גם לאחר כישלונות צבאיים בווייטנאם ובקוריאה.
כעת הגיע השלב הבא. ג‘יין קירקפטריק פרסמה ב־1990 מאמר תחת הכותרת “מדינה נורמלית בתקופה נורמלית“, ובו היא הסבירה שבזמן הזה אין לארה“ב אויב משמעותי במרחב הבינלאומי, ולכן מותר לה לחזור ולהתעסק בבעיות פנים. זו הייתה גם דעתו האופטימית של פרנסיס פוקויאמה שסבר בספרו “קץ ההיסטוריה“ שאין לדמוקרטיה הליברלית תחרות של ממש. ואכן, כעת ממשל אובמה כמעט איננו עושה דבר מול הגרעין האיראני, מול הטבח בסוריה ולאחרונה גם ביחס לפלישה הרוסית לקרים. לדעתו של קפלן, אין שאלה אם ארה“ב תוכל לחיות עם המאורעות האלו. ברור שארה“ב תמצא דרך להסתדר, לצורך העניין, עם רוסיה שתשוב לממדי ברית המועצות או עם איראן כמעצמה גרעינית. זו גם לא שאלת “עייפות החומר“ אחרי עיראק ואפגניסטן. ההשקעה ומחיר חיי האדם שארה“ב שילמה בווייטנאם היו גבוהים פי כמה והדבר לא מנע ממנה להתמיד במלחמה הקרה.
השאלה היא אחרת – האם ארה“ב עדיין מאמינה בתפקידה הייחודי בעולם. התשובה לדעתם של יותר ממחצית האמריקנים היא חיובית. וכאן שורש הבעיה לדעתו של קפלן. השאלה הנכונה ביחסי החוץ היא לא השאלה האם המאמץ הצליח או נכשל, אלא מה היה קורה אם הוא לא היה נעשה כלל. קפלן מזכיר פתגם שאומר שמתחילים להרגיש את ערכם של מים רק אחרי שהבאר מתייבשת. הדמוקרטיה והיציבות העולמית נתפסות בעיני אמריקנים רבים כדבר המובן מאליו, אך אין זה כך. ייתכן בכלל שכל הסדר הדמוקרטי והשגשוג הכלכלי מנוגדים במידת מה לכמה תכונות יסוד עמוקות בטבע האנושי, ובאופן ספציפי לרצון לכבוש ולהשתלט. לכן, גן מטופח ויפה של שתילי דמוקרטיה מערביים מצריך גדר חזקה ויציבה.
הקבלנית העיקרית של בניית גדר זו היא עדיין ארה“ב, בזכות שטחה הגדול, הריחוק משכנים תוקפניים ועושרה החומרי הרב. יש לה מה שאין לדמוקרטיות אחרת בעולם. בשלב מסוים היא תיקרא שוב לדגל הזירה הבינלאומית, למשל סביב תוקפנות צפויה של רוסיה כלפי המדינות הבלטיות. השאלה כיצד אמריקנים רואים את מקומם בעולם קשורה במידה רבה לשאלה כיצד היא תגיב הפעם.
לא כל לחץ הוא טראומה
הבעיה של אבחוני הפוסט טראומה היא הפיכתם לנפוצים מדי. לעתים צריך לתת לגוף לשקם את עצמו
הפסיכיאטר לין ג'ונס כותב במגזין המקוון Aeon על חוויית ההתמודדות שלו עם אבחון פסיכיאטרי חשוב – הפרעה פוסט טראומתית (PTSD). מדובר באבחון שראשיתו בשנות ה־80 של המאה שעברה. קטלוג האבחון הפסיכיאטרי השלישי שהתפרסם אז גילה אמת מרעישה. התברר שלניצולי שואה, ללוחמי וייטנאם, לקרבנות אונס ולנפגעי תאונות דרכים יש משהו משותף – הם חולקים תסמינים של היזכרות חריפה באירוע הטראומתי שעברו. היזכרות זו מלווה במגוון תסמינים כמו תחושת ניתוק, חרדה, נדודי שינה ולחצים בחזה. למכלול תסמינים אלו קראו הפרעה פוסט טראומתית והכינוי הפך למינוח פסיכיאטרי נפוץ.
מאוחר יותר דיברו גם על טראומתיזציה משנית. לא רק מי שנפגע ישירות באירוע טראומתי עלול לפתח פוסט טראומה, אלא גם מי שהיה עד לאירוע, שטיפל בנפגעים או אפילו צפה בו באמצעי התקשורת. במהלך השנים פותחו שיטות טיפוליות לפוסט טראומה (אגב, כמה מהיותר נפוצות פותחו בישראל או על ידי מומחים ישראלים בחו“ל) והאבחון הפך לנכס צאן ברזל במילון הפסיכיאטרי. בין היתר, כתוצאה מכך שהוא הוריד את הסטיגמה מנפגעי טראומה.
הבעיה היא שייתכן שקרה לאבחון הזה מה שקרה לאבחונים אחרים – הוא הפך להיות נפוץ מדי. ג‘ונס מעלה את הזיכרונות של סבו, שהיה חייל במלחמת העולם הראשונה. סבו נחשף לאירועים טראומתיים ביותר, כמו הרג חבריו, מבצעי חילוץ משדה הקרב וכו‘, אך לפי תיאוריו ותיאורי הוריו של ג‘ונס, מעולם הוא לא סבל מתסמין פוסט טראומתי. ההפך הוא הנכון. סבו היה איש מלא שמחת חיים. לא היו לו פלשבקים או נדודי שינה והוא המעיט בשתיית אלכוהול.
יש כאלו שזקוקים לטיפול פסיכיאטרי, יש כאלו שלמילה טובה. יחידת סיור בווייטנאם
ג‘ונס עצמו מתאר את חוויותיו בתור פסיכיאטר בסרייבו בזמן המלחמות בבוסניה בשנות ה־90. על פי הערכות רשמיות כמיליון וחצי בוסנים היו נפגעי פוסט טראומה, ולכן ארה“ב דאגה לשגר לאזור פסיכיאטרים מומחים שייתנו להם מענה טיפולי הולם. כשג‘ונס הגיע הוא התיישב בעיר קטנה בדרום בוסניה, שסבלה במשך תקופה מהפצצות, ירי צלפים ומחסור במי שתייה. לכאורה קרקע מושלמת להתפתחות תסמינים פוסט טראומתיים. אך משעה שהתחיל לקבל מטופלים הוא ראה שלרבים מאוד מהם אין כלל תסמיני פוסט טראומה והם חווים קשיים פסיכולוגיים רגילים ונורמליים לחלוטין עבור אנשים שחיים באזור קרבות.
היו שם כאלו שנזקקו לטיפול פסיכיאטרי, במיוחד נגד דיכאון. היו כאלה שרק היו זקוקים למילה טובה. היו גם מי שצריך היה ללמד אותם טכניקות פשוטות של הרפיית מתח. והיו גם כאלו שמצאו אהבה בעיר המופצצת והיא ריפאה אותו מהלחצים מסביב. אבל מלבד מעטים, לא הייתה קיימת תופעה של פוסט טראומה. הטעות, אליבא דג‘ונס, הייתה שהממסד הפסיכיאטרי קרא לכל האוכלוסייה “פוסט טראומתית“.
לכן היום, כשאומרים לג‘ונס “בטח קשה לך להתעסק עם הטראומה הזאת“, הוא מבקש להבהיר את הנקודה. למה אנשים מתכוונים כשהם נוקטים את המונח “טראומה“: לאירועים של הפגזות ועינויים? לתגובות לאותם אירועים? לתגובות פיזיות או רגשיות? לתגובות נורמליות או חריגות? כיום, כשלכל התופעות הללו קוראים באותו שם, קשה לארגן ולמיין אותן. לא כל אותם תושבי סרביה שג‘ונס טיפל בהם סבלו מפוסט טראומה, ולמעשה גם לא רובם. היה עוזר להם הרבה יותר אם במקום לראות בהם נפגעי מחלה פסיכיאטרית, היו רואים בהם בני אדם רגילים שצריכים סיוע נפשי כדי לסייע למנגנונים הטבעיים שלהם להתגבר על הלחץ.
מוחקים את העבר
25 שנה עברו מטבח הסטודנטים בכיכר טיינאנמן, ומתברר שסין מנסה להשכיח את המאורע. גם האקדמיה מגויסת למאמץ
כתבתו של ברנרד זאנד ב"דר שפיגל" הגרמני מוקדשת לציון יום השנה ה־25 לדיכוי האלים של מרד הסטודנטים הסיני בכיכר טיינאנמן, שחל בחודש יוני. הכתבה עוסקת בזיכרון המאורע וגם במי שמנסה לטשטש או להשכיח אותו.
ישנם חילוקי דעות סביב השאלה מה ניסו להשיג הסטודנטים שיצאו לכיכר בארבעה ביוני 1989. יש מי שאומר שהם מחו נגד המשטר הקיים ויש מי שטוען שהם התאבלו על המנהיג שהלך לעולמו וניסו דווקא למנוע רפורמות מצד השלטון. בכל מקרה, הממשל הסיני גייס את הצבא נגדם. מספר ההרוגים נע בין מאות לאלפים, לפי ארגונים שונים בתוך סין ומחוצה לה. רבים אחרים נרדפו במהלך הלימודים האקדמיים שלהם, הופלו לרעה בנושא תעסוקה או נאלצו להגר.
הבעיה היא שמאז ועד היום, הממשל הסיני עושה כל מאמץ כדי להשכיח כל זכר לטבח בכיכר. למרות שמספר גולשי האינטרנט בסין הוא הגבוה בעולם (ובהתאם לכך גם שיעור המכורים לאינטרנט) – אם עורכים חיפוש בגוגל הסיני לא ניתן למצוא את המילים "טיינאנמן" כלל ועיקר. גם החיפוש בוויקיפדיה של "1989" מעלה את התוצאה "מספר בין 1988 ל־1990". ואף במחלקות להיסטוריה באוניברסיטאות המצב דומה. אחרי הטבח זכו המחלקות לתקופה של שגשוג חסר תקדים ולפריחה של כתיבה היסטורית. חיבורים רבים מספור נכתבו על השפלתה של סין במלחמות האופיום ועל תולדות המרקסיזם והקומוניזם בסין, אבל אף מילה לא נאמרה על ההשלכות הרות האסון של תקופת מאו או טיינאנמן.
שם דווקא מציינים את יום הטבח. הונג קונג, 2014 צילום: EPA
עילית התרבות הסינית כיום מוצאת את עצמה במקום מורכב מהרבה בחינות. ארבעת עמודי התווך במדינה הם גדילה כלכלית מהירה, מערכת דיכוי מתוחכמת, לאומנות סינית ממלכתית ושיתוף פעולה של אליטות. המעמד של האינטלקטואלים נהנה מהצמיחה המואצת יותר מכל מעמד אחר, אך בתמורה לכך מצופה ממנו שהוא ישתף פעולה עם שיפוץ ההיסטוריה מהתקופה האחרונה.
הדבר מושך את תשומת הלב לא רק בסין, אלא גם מחוצה לה. הבמאי אוליבר סטון, הידוע בחיבתו לעלילות היסטוריות, ביקר לאחרונה בסין ונשא דברים בדבר שיתוף פעולה בין הוליווד לתעשיית הקולנוע הסינית. "אתם חייבים לחקור את ההיסטוריה של עצמכם", אמר סטון, "אחרת לא יהיה שיתוף פעולה. אני מבין למה אתם לא עושים סרטים על טיבט, נגיד, אבל למה לא על תקופת מאו?". סטון גרף מחיאות כפיים. כעת נותר לראות כיצד הדברים ייושמו.
אנטישמיות בלי יהודים
האנטישמיות בתרבות המערבית אינה רואה את היהדות כלאום אלא כרעיון. כל מה ששנוא הוא יהודי
רשימתו של מייקל וולצר בגיליון האחרון של New York Review of Books מוקדשת לספרו החדש של דיוויד נירנברג על האנטישמיות בתרבות המערבית, שזכה כבר לתהודה רבה. נירנברג מתאר את האנטישמיות של התרבות המערבית כנובעת מתפיסת היהדות כעולם של ערכים ולא כישות קיבוצית של יהודים קונקרטיים. ממילא, כדי לתעב את היהדות אין כל צורך ביהודים.
בכך ניתן להסביר את דבריהם של כמה הוגי דעות שאחרת עלולים להישמע דברים חסרי שחר. לדוגמה, קארל מרקס מזהה את הקפיטליזם שנוא נפשו עם רוח היהדות. לשם כך אין לו כל צורך ביהודים אמיתיים. כל נוצרי ששואף לצבירת ממון יהיה יהודי בעיניו. ועוד דוגמה מהכיוון ההפוך. ה“סוציאליזם כהמצאה יהודית“ נמצא בספרו של אחד מ“נביאי השמרנות“, הלא הוא אדמונד ברק בספרו “מחשבות על המהפכה הצרפתית“. ברק מנכס את המהפכה הצרפתית ל“סוחרים יהודים“, למרות שהוא ידע בבירור שבין כל מנהיגי המהפכה הצרפתית לא היה ולו יהודי אחד לרפואה.
את תחילת האנטישמיות ממקם נירנברג במצרים העתיקה, שם הכותבים התחילו לייחס ליהודים ערמומיות וכוונות זדון. משם הוא עובר לתחילת הנצרות, שהאשימה את היהודים בדבקותם בעקרונות הפרושים. אמנם בתקופה של ראשית הנצרות היהודים היו “עם מובס פעמיים“ – גם בשדה הקרב נגד הרומאים וגם בשדה הדת נגד הנצרות – ובכל זאת, התגבשה תיאולוגיה נוצרית שלמה שהאשימה את היהודים בקשיות עורף המתבטאת בדבקותם בדתם ובסירובם להאמין בישו. המעניין הוא שתוך זמן קצר הנוצרים פיתחו מספר אסכולות תיאולוגיות משלהם שהתחרו ביניהן על פירושם של כתבי הקודש לא פחות טוב מהפרושים עצמם והאשימו זו את זו ב“רוח יהודית“.
תקופת הנאורות והחילון שהגיעו לא הביאו הקלה. יהודים היו זכאים לשוויון זכויות, אך היהדות לא הייתה זכאית לדבר. קנט ראה בתפיסה היהודית את העדפת האות המתה על רוחם של דברים, והגל האשים את קנט עצמו בהעדפת הרוח על פני החומר והמילה הכתובה על פני הטבע, שהן, כמובן, “רוח היהדות“. הגל לא היה אנטישמי בחייו האישיים, ואף תמך בשוויון בקבלת יהודים לאוניברסיטאות, אך תפיסת היהדות כנטע זר ועוין בעולם הרעיונות הייתה מושרשת היטב בכתביו.
דמות שמגלמת סטריאוטיפ יהודי. שיילוק מ"הסוחר מוונציה"
קולמוסים רבים נשתברו סביב דמותו של שיילוק במחזה “הסוחר מוונציה“ של שייקספיר. נירנברג רואה בו דמות שמגלמת סטריאוטיפ יהודי – תאב בצע יותר מכפי שהוא אוהב את בתו, מעדיף את האות המתה על רוח האהבה וכדומה – אבל השאלה שנשאלת היא מדוע לייצג במדינה שהיהודים גורשו ממנה את היהודי כדמות שלילית? תשובתו של נירנברג היא פשוטה: בגלל שדמות של יהודי דמיוני תאב בצע ומושחת לא זקוקה לאישוש במציאות. לכן, כמובן, גם את המהפכה הבולשביקית ברוסיה היה צריך “להטיל על יהודים“. נכון שרבים ממחולליה אכן היו יהודים (שהתנכרו לגמרי לזהותם היהודית), אך גם עובדה זו אינה מעניינת. משהו בתפיסה הרעיונית האירופית היה בכל מקרה מטיל אחריות על יהודים, גם אם טרוצקי לא היה קיים בעולם.
מעניין לציין שהאשמות מן הסוג הזה מוצאות את דרכן ללִבם של יהודים אחדים. כך, חנה ארנדט בספרה “יסודות הטוטליטריות“ לועגת לטיעון של “אנטישמיות נצחית“ וטוענת שעיסוקם המוגבר של יהודים בבנקאות וכספים הצדיק במידה מסוימת את השנאה הנצחית כלפיהם. בסופו של חשבון, אומר נירנברג, אנטי יהדות הייתה למכשיר עוצמתי בהיסטוריה האירופית, שעזרה לה להתמודד בכל פעם עם תופעות חדשות – כפירות בקרב כיתות של נוצרים, מגפות ימי הביניים, נפילת הממלכות, משברים קפיטליסטיים או מהפכות סוציאליות. אנטי יהדות תמיד שימשה כהסבר. ובתור שכזו, היא לגמרי לא הייתה זקוקה ליהודים אמיתיים.
נירנברג לא מגיע בספרו הארוך (מעל 600 עמ‘) לארה“ב או לישראל, אך הוא כותב בעמוד שלפני האחרון בספרו: “מיליוני אנשים בעולם שומעים מדי יום ביומו שלמקור של כל הבעיות שלהם יש שם אחד – ישראל“.
פורסם במוסף'שבת', 'מקור ראשון', ו' תמוז תשע"ד, 4.7.2014
